דברים לזיכרו
כתבה שרה (אחות)
דוד ומרי באו יחד לעולם, בן ראשון לאחר שלוש בנות אבל לא לבדו. מבין שניהם הוא נולד ראשון והיה גם החזק מביניהם.
לי נדמה שנקשרתי יותר למרי. היא נדמתה לי כיותר פקחית. או שמא העובדה שהייתה חלשלושה וקטנטונת וחששתי שאינה מקבלת אותה תשומת הלב, היא שקנתה את ליבי.
לאחר עשרים חודשים, ביום חורף אחד, מרי הלכה לעולמה. אני זוכרת את ההורים הולכים איתה לרופא מוקדם בבוקר, (או שמא היה זה כבר מאוחר מדי), וחוזרים עם הגופה בידיים. לא ממש נפרדתי ממנה. אבא לבדו, הביא אותה לקבורה.
דוד גדל לילד יפה, חכם, רגיש ותמים עד מאד. אופניים חדשים שאבא קנה לו, נשברו בו ביום, תחת משקלם של כל ילדי השכונה. ממתקים שלו ושלהם, הילדים אכלו קודם את שלו ואחר-כך ברחו.
אני זוכרת אותנו משחקים "מחבואים" באחד הבתים בקרמן (בפרס). דוד היה נגעל משערות. הוא יכול היה להקיא אם השערות שלנו נגעו בו, ולהפסיק את המשחק.
עלינו לארץ כשדוד היה בן שש. ארץ ישראל הייתה תמיד ברקע, הקשבנו ל"קול ישראל לגולה" בדרך כלל בסתר. למרות שליהודים בקרמן היה חופש מוחלט ולא הייתה לנו תחושה של נרדפים או מופלים, היו שמועות על מעצרים של יחידים שנחשדו בציונות. אבל כילדים לא היינו מוטרדים.
הבעיות התעוררו כנראה יחד עם המרד בשאח הפרסי ובניסיונם של הקומוניסטים להשתלט. למשך מספר ימים שרר תוהו ובוהו. באחד הימים נשלחנו הביתה תחת "שמירה" של תלמידי הכתות הגבוהות, כלומר ילדים בני שלוש עשרה – ארבע עשרה.
בהמשך היו ניסיונות לערוך חיפושים אצל היהודים ולעצור חשודים. חיפושים שאת מהותם לא הבנתי, אבל אבא נעל את הדלתות ושמרנו על שקט. שכננו הגויים הרחיקו את הפורעים. לאחר מספר ימים חזר הסדר על כנו.
בהגיענו לארץ הובלנו באישון לילה בטנדר – שלא היו בו אפילו ספסלי ישיבה – מלוד לירוחם. הנהג לא הכיר את הדרך וזכור לי שהוא טעה ולקח לנו זמן רב להגיע ליעד.
לא "השתלבנו" בבית הספר היסודי במקום. כולנו היינו די חריגים ולא ממש התקבלנו בברכה. היינו תלמידים טובים מדי ודי "חְנונים", "ילדים טובים ירושלים", בסביבה שבה לצבירת כוח היה ערך מוסף גדול יותר מציונים טובים בלימודים. מפקח בית-הספר שהגיע בבוקר במכונית הסיטרואן שלו, נאלץ לחזור לביתו בלעדיה, שכן לאף תלמיד בבית הספר לא נראה חריג לפרק את המכונית.
נשארנו "עולים חדשים" זמן רב מדי. אחרי כל ציון "טוב" במבחן או כל מחמאה מהמורים – היינו חוטפים מכות. למרות שלא ראיתי זאת בעין אני בטוחה שגם דוד חטף כמוני. אני עברתי לירושלים בתום כתה ח', היינו לאחר כשלוש שנים בירוחם. אבל לדעתי אף פעם לא דברנו על זה, דוד המשיך את ה"מסורת" הזו עוד זמן מה אחרי.
בשנת 1967 או 68, דוד התקבל לקבוצת הנוער של קיבוץ מצר דרך עליית הנוער. לאחר יומיים בערך הוא ברח משם מבלי להודיע לאיש. הוא התייצב אצלי באוניברסיטת בן-גוריון וזכור לי שכעסתי עליו מאד. כמובן שלא בצדק. הוא ברח כי הגישו לו מזון לא כשר. קיבוץ של השומר הצעיר לא היה כנראה רעיון כל כך טוב לילד שבא מסביבה מסורתית. בבית שמרנו שבת, ועירוב בשר וחלב היה בגדר חטא, לא כל שכן בשר חזיר וכדומה.
כתבה אחותו ליאורה
לאחי היקר דוד ז"ל
אתה תמיד חי וקיים בשבילי. אני שומעת עדיין את קולך כשאמרת לי שלום בביקורך האחרון בבית.
ומחכה לך שתבוא לבקר אותנו. תמיד אתה בליבי, ומרגישה אותך. את הפנים שלך אני רואה מולי תמיד.
זוכרת אני כשהיו לאמא ז"ל צירי לידה בערב יום שישי. אבא העיר אותי באמצע הלילה הייתי בערך בת עשר. אבא אמר לי בואי שבי ליד אמא, אני הולך להביא מיילדת. (אז היו הנשים יולדות בבית).
בזמנו הייתה מהפכה בשלטון הפרסי נגד השאח, אז ד"ר מסדק קם נגד המלך, והמלך ברח לארצות-הברית. כשהמלך חזר כולם חזרו אחריו והיה תוהו ובוהו שלם במדינה. שרפו בתים והרגו אנשים שהתנגדו לשאח. היו נכנסים לבתים וגוזלים מכל הבא ליד, וזה גרם לפחד גדול. בלילות היה עוצר ואסרו את היציאה מהבית ללא סיבה מוצדקת. כל מי שיצא מהבית היו הורגים אותו.
אבא היה חייב לצאת להביא מיילדת. החיילים תפסו אותו ושאלו אותו לאן הוא הולך, ואבא סיפר להם שלאשתו יש צירי לידה. הם האמינו לו (כי הם האמינו ביושרם של היהודים וכיבדו אותם). הם אפשרו לו ללכת וברכו אותו בלידה קלה. אבא הביא את המיילדת, והביא גם את הדודה באמצע הלילה.
ביום שבת בבוקר אמא ילדה תאומים- בן ובת. לתינוק קראו דוד ולבת קראו מֵרי. איזו שמחה הייתה בבית, אבא היה מאושר אחרי שלוש בנות נולד בן זכר. כל היהודים באו לבקר וכולם היו שמחים ומאושרים. אחרי שבוע עשו את טקס ברית המילה.
התאומים גדלו דוד היה גדול, מרי, לעומת זאת, הייתה חולה. בגיל שנה וחצי היא נפטרה.
דוד היה חכם ומתוק, הביא אושר למשפחה, אהבנו אותו מאד. דוד התפתח יפה וההורים היו גאים בו. כשדוד היה בגיל חמש בערך, ההורים עלו לארץ. אני התחתנתי בפרס ונשארתי שם.
אחרי עשר שנים גם אני עליתי עם בעלי והילדים.
דוד היה קשור אלי, תמיד היה בא לבקר אותי ואת משפחתי, וגם נהג לשלוח מכתבים. הוא היה תלמיד טוב בבית-הספר והיה רציני ביותר. הוא לימד את האחים הקטנים. דוד אהב תמיד לעזור לזולת .
הוא אהב לקנות מתנות. תמיד היה מיוחד, עם לב רחב, והרבה רצון לתת ולעזור.
כשהגיע זמנו לשרת בצבא הוא ביקש להיות ביחידה קרבית. הוא הרבה לספר לי על שרותו הצבאי בתעלת סואץ וכתב לי הרבה מכתבים. בחופשות היה בא לבקר אותי ואת משפחתי.
אני זוכרת – לפני ראש השנה האחרון, הוא בא לבקר אצלנו בבית. זה היה במוצאי שבת, הוא נראה כמו נסיך ושמחתי מאד שהוא בא לבקר אותנו. ישבנו והוא סיפר לי בדיחות ושוחחנו, ובעצם לא ידעתי שזהו הביקור האחרון שלו. לפני שיצא אמר לי שלוש פעמים "שלום" והלך לדרכו. מאז לא ראיתי ולא שמעתי אותו. כל יום אני מחכה לו שיבוא לבקר. עדיין אני לא מאמינה שהוא איננו. אני בטוחה שיבוא יום והוא יחזור. כמו שכתב דוד המלך בתהילים: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
דוד (כתבה אחותו מירה)
כיום, לאחר יותר משלושים שנה הוחלט להקים אתר לזכרך. למרות הגעגועים היום-יומיים, והשאלות כמו: מעניין מה היית עושה כיום אם היית חי? מי הייתה אשתך? לאן היית מתפתח? במה היית עוסק? ומה יכלה להיות מערכת היחסים שלי אתך?. כל רגע צפים זיכרונות ותחושות והכול מופיע בתמונות תמונות.
אני יודעת דוד ששמי שונָּה אחרי מותה של מרי, התאומה שלך. קראו לי מרי כשם נוסף בתעודת הזהות. שנים היה לי קושי עם השם הזה עד שבשנת 1987-כשיצאתי לשנת שבתון, הלכתי ללמוד תרפיה באמנות ככלי עבודה עם ילדים מהחינוך המיוחד. באמצע הקורס כשהצטרכתי להכין עבודה מסוימת, ציירתי קבר ועליו מונחת מתנה, וילדה קטנה עומדת ליד הקבר ומושיטה יד לאותה מתנה. באותו רגע בעצם חשתי שהשם מרי לא ניתן לי, אלא לקחתי אותו בבחירה אישית שלי, אז חשתי השלמה עם השם הזה. אני מספרת זאת, כי היום כשאני מביטה אחורה בקשר ההדוק שהיה בינינו כשני אחים קרובים בגיל ומאד קשורים אחד לרעותו. אפילו בכתה ד'-ה' למדנו יחד ואחר כך הקפיצו אותי כתה. אני חשה שבעצם, ממתן השם הזה, כנראה שלקחתי את תפקיד האחות התאומה.
אני זוכרת את עצמי מחקה אותך בדברים רבים. לדוגמה, לפני העלייה לארץ כשעשו לך קרחת, אני צעקתי וצרחתי – שגם אני רוצה בסוף נכנעו ועשו גם לי קרחת. אני אהבתי את האובססיה שלך לקריאה ואת האופן בו היית מושיט לי כל ספר שהיית מסיים ואומר – "תקראי ואחר כך אני אבדוק מי הבין טוב יותר." הרבינו לקרוא כי זה היה בעצם הבילוי היחיד שלנו. אמא, משום מה, מנעה ממך להסתובב עם בני כיתתך או עם ילדי השכונה מחשש ש"יקלקלו" אותך. גם אתה לא היית קשור אליהם באופן מיוחד, כי בעצם היית עוף מוזר בנוף השכונה ובבית הספר.למעשה, לא נמשכת כמעט לשום משחק – לא כדורגל, לא כדורסל, או משחק אחר, אפילו אוצר המילים והשפה שלך היו זרים בנוף האנושי שהיה סביבנו. עד היום, אירי ואילן הקר מזכירים את העובדה, שכאשר ירון נולד שאלו אותך אם כבר בחרנו שם, ותשובתך היתה: "נטוש ריב" והם לא הבינו את פשר ה"שם" הזה. אני זוכרת שהיית משתף אותי בכל חוויה שלך ומראה לי שירים שהיית כותב.
אחרי נפילתך הפכתי את כל הבית ולא מצאתי אף שיר.
אמא אסרה עליך לקרוא בלילות אולי מטעמי חסכון בחשמל אבל אתה לא ויתרת, היית לוקח מנורת-לילה, מכסה אותה בבד כדי שאמא לא תבחין וקורא לתוך הלילה. אני הייתי מאיימת להלשין לאמא וגם ומזהירה אותך שאתה עלול להתעוור.
היו רגעים שהיינו רבים מאד, ואז נהגתי "לרדת עליך" ולומר לך שאתה לא אחי ושאבא ואמא מצאו אותך.
הייתה לך הרבה אהבה לאנשים, הייתה לך נתינה מדהימה שהתבטאה בדאגה שלך ובכמויות הספרים שהיית קונה ליוסי, ליקי, לירון ולדרור. רק אחרי נפילתך, נודע לי שהיית "קונה שבתות" מחיילים, נשאר בבסיס במקומם תמורת תשלום. בכסף זה היית קונה את המתנות... או פעם כשקנינו יחד כרטיס של מפעל הפיס מכסף שהרווחתי מעבודה באחת מחופשות הקיץ, אתה הצעת ש"אם נזכה ניתן את הכסף לאלי אהרוני" ואני כל כך כעסתי – "מה פתאום לתת לאלי כשלנו חסר?"
אני זוכרת שכילד היית שואל ילדים שעברו ברחוב – "מה השעה?" למרות שראית שאין להם שעון, בדיוק כמו שלך לא היה, וכשהם ענו בתמימות שאין להם שעון היית צוחק ואומר – "טוב אז אני אשתמש בשעון שלי..."
באחת החופשות שלי מהפנימייה, לקחת אותי לראות הופעה של להקה צבאית כלשהי, בסוף ההופעה שאלת אם אני רוצה שיתנו לי חתימות, הצלחת להגיע אליהם והם חתמו לנו, עד היום אני שומרת את חתימותיהם למרות שאין לי שום עניין בחתימות אלה, אבל התלהבתי מהאופן בו דאגת לי באותו רגע כמו אח גדול ושאלת אם אני רוצה. יתכן שהתלהבתי להשיב בחיוב רק כדי לבדוק את התעוזה שלך .
זיכרון אחר, פחות נעים שעולה לי כרגע, קשור למריבה אחת גדולה שהייתה לנו באחת השבתות. אז אתה כעסת כהוגן וזרקת עליי כסא שפגע לי באוזן. האוזן נחתכה, שרה לקחה אותי בריצה לביתו של הרופא שהיה אבא של חברה שלה הוא טיפל בי, כשהרופא אמר – "סיימתי" שרה נפלה והתעלפה ואז הרופא טיפל גם בה.
אהבתי את הקשר שלי אתך, למרות ואולי בזכות העובדה שהייתי שונה ממך, אתה היית מנומס וביישן ופעם באחד המכתבים ששלחתי לך בזמן שרותי הצבאי, שאלתי אותך אם יש לך חברה, תוך זמן קצר קבלתי תשובה בהולה – איך אני לא מתביישת לשאול ולחטט בחייך כאילו ניבלתי את הפה. בעת קריאת המכתב חשתי מידה של בוז כלפיך, על השמרנות שלך, למרות שכיום אני מבינה שהיית פשוט ביישן ומופנם, אבל אז, לרגע לא חשבתי שאולי אתה סתם ביישן ואני הבכתי אותך.
הייתה לך אהבה רבה וסבלנות ליוסי, ליקי, לירון ולדרור. לקחת עליהם את מלוא האחריות, כל כך עודדת ותמכת בהם בכל מה שהם עשו או רצו בכל מקום שאבא ואמא התקשו... אתה עשית זאת במקומם באופן טבעי וללא שום מרירות או כעס.
בביקור האחרון שלך בבית הייתה אצלי חברה מהתיכון (שרה אנקונין) היא הכירה אותך מאותה תקופה קצרה שלמדתם יחד בבית ספר התיכון בשדה בוקר עד למעבר של המשפחה לירושלים. קבלת אותה מאד יפה והכנת לה ארוחת ערב. יותר מאוחר באותו ערב נסעת לקרית מלאכי, לפני יציאתך ולפני שנפרדנו עמדנו אמא, ירון, דרור (אותם אני זוכרת בוודאות) ואני ליד הדלת, ואז ירון או דרור שאלו אותך מתי תחזור? אמרת שתחזור בעוד כחודש. ירון כעס מאד ואמר שזה הרבה זמן.
באותה פרידה פנית אלי ואמרת – "תשמרי על אמא, תדאגי לה וקחי אותה לרופא" ואני גיחכתי ואמרתי "אתה דואג לה על חשבוני..." אז נסעת לבקר את ליאורה, בנתניה ואחר כך נסעת לקריית מלאכי וביקרת את כולם.
כל אמירותיך ומעשיך בביקור האחרון היו שונים משאר הפעמים כאילו צפית מראש את מותך. באותה תקופה נפלה מראה שעמדה בכניסה ונשברה. הייתה אצלי חברה מראשון-לציון היא אמרה לי שכאשר מראה נשברת זה סימן לאסון, ואני חשבתי שזו אמונה תפלה ותו לא. היום אני חושבת שאולי הייתי צריכה לנחש מראש את האסון ולנסות למנוע אותו.
פעם כתבתי לך מהתיכון שאני ממש רוצה להכין שוקו ואין לי פרודוקטים, אחרי שבוע שלחת לי קקאו ועוגה, שהבנתי שאתה הכנת לי בצירוף מכתב, אני הרגשתי כזה אושר שהתייחסת לבקשה שלי, אפילו שהיא לא נאמרה מפורשות במשך יומיים לא הפסקתי לדבר על החבילה הזו.
בזמן המלחמה וגם לאחריה, בכל התקופה בה נחשבת כנעדר קיוויתי שאתה שבוי. כל יום הקפדתי לקנות עיתון, לחפש את תמונות השבויים שפורסמו על ידי הסורים והמצרים, וכל יום התעקשתי שאחד המצולמים הוא אתה. אך ברגע שנירה, הפסיכולוגית שליוותה את המשפחה לאורך התקופה ההיא, אמרה שמצאו את גופתך, המילים הראשונות שלי היו – "עם מי אני אקרא עכשיו ספרים ואחליף חוויות?"
בכל פעם שאני לוקחת ספר ליד זה מוביל אותי אסוציאטיבית אליך...
בביקורך האחרון בבית התעקשת שאשאיל לך את הספרים "מרכבות האלים" ואת הספר "מלחמה או חרות". הכול כל כך סמלי שאני נשארת בתחושה של אשמה- איך לא ביררתי את פשר כל הרמזים האלה. כמו הגיחוך על כך שאתה מסתובב כשהדסקית שלך לצווארך, ואתה כמו "ילד-טוב-ירושלים" אמרת – "זה ברור שצריך להסתובב עם זה כי רק כך יוכלו לזהות אותי בזמן מלחמה אם יקרה לי משהו".
קטעים מספר זיכרונות של מירה (אחותו)
17 בינואר 1974
דוד
אני מביטה סביבי ואני רואה את ספריך שמונחים דומם, אבלים בספריה ומחכים לתנועות ידיך הממששות אותם ומדפדפות בהם, בשעה שעיניך חולפות על פני המילים והשורות וכל כולך מרוכז בקריאה.אמא בוכה וכעת, כמו ברגע שפרצה המלחמה ביום כיפור, השישה באוקטובר 73, כאשר בשעה שלוש הדלקנו את מקלט הרדיו ושמענו, כל רבע שעה, את קולה של הקריינית המודיעה על הקרבות בחזית המצרית והסורית. יוסי אמר שסאדת אידיוט, שלא חיכה עד שהוא יתגייס, ואני התמרמרתי על שהם חיכו כל כך הרבה (מספר חודשים) ולא הקדימו את המלחמה בחצי שנה, בעת היותי בשרות הצבאי.
אך האם אז ידעתי שרק דמותך תרחף בין כתלי הבית, בלי שנראה אותך עוד, ובלי שירון ודרור "יבקשו" שהמפקד שלך ישחרר אותך כל שבת, כדי שתהיה איתם.
ולי, האם לא תיתן לי לפחות הזדמנות אחת, כדי לבקש סליחה על מריבות האחים בינינו, ואולי להעלות זיכרונות על הקשר המיוחד שהיה בינינו – שיחות ומבחנים בהבנת הנקרא, שהיית עורך לי אחרי כל קריאת ספר ולגלות לך??
תמיד הייתי צריכה, כי ידעתי שיש לך אוצר מילים הרבה יותר עשיר ממני, יכולת הבעה טובה משלי ויכולת ניתוח טקסט וסיפור טובים ממני. האם כשגידפנו וקללנו, האם אז ידענו, שקרוב היום שתעלם לי ותשאיר אותי לבד. ואני מרגישה היום לבד. לא חשוב כמה אנשים נמצאים סביבי, אני חשה בדידות וכאב. תחושה כאילו אני נמצאת בחלל ריק. מאז המלחמה שלחתי לך מברקים, מכתבים וחבילות. כל יום בדקנו את תיבת הדואר,בתקווה שהגיע מכתב ממך. ידענו שלא תמתח אותנו עד כדי כך... רק אז קלטתי את אהבתך לכולם, את דאגתך. והבחנתי בכושרך להתרשם מדברים מיוחדים, גם אם לא תמיד הם נעימים. וידעתי ששתיקתך אינה מבשרת טובות, כי אחרת היית כותב ומעודד מהחזית, אותנו היושבים בעורף.
באחד המכתבים כתבתי לך: "להתראות בקרוב במצרים או בסוריה וזאת לפי בחירתך" – אך הלוואי וידעתי אז שאין סיכוי כזה (ואינני יודעת מה זה היה מוסיף לי). בערב הראשון למלחמה שאלתי עצמי האם אהיה גאה בך, אם תמות כגיבור בקרב. אז לא הבנתי מספיק את משמעות הרהורי. ואולי הרהורים אלה חיזקו את "ההחלטה" על מותך?
מדוע כולם דאגו לך מכל המכרים והידידים, שהלכו לצבא? (חברותי סיפרו לי שמהיום הראשון למלחמה כל דאגותיהם היו ממוקדות רק בך הן חשבו עליך, וחלק אפילו הגיעו הביתה כדי להתענין בשלומך עליך). כשהודיעו לי בעבודה, שאתה נעדר, בדמעות בעיניים שאלתי מי ילך לקורס קצינים במקומך? חששתי אז מהשבי, אבל ידעתי שהמצרים נוהגים, כביכול, ביד רכה בשבויי מלחמה, וקיוויתי שאתה עוד תחזור. אך בינתיים, הורי השבויים קיבלו תשובה, ולנו לא הייתה שום הודעה להתעודד בה.
ירון ודרור לא הפסיקו להתעניין בך ובמלחמה בכלל. שאלותיהם היו למטרד ברגעים מסויימים. הם התעניינו בכל מהדורת חדשות, במספר ההרוגים שלנו לעומת הערבים, הנזק בכלי הנשק שלנו לעומת הערבים... עניתי על שאלותיהם, עד כמה שידעתי, (לפי גרסת העיתונים). אך חיכיתי שתשוב אתה ותפרט יותר, ותסביר בצורה בהירה ועובדתית יותר את מה שעבר על בשרך.
גם כשהודיעו שאתה נעדר, ירון סיפר למורתו, שבבית לא מאמינים שתשוב, אך הוא יודע שתחזור, כי הבטחת לו אופניים וכדור עם פנימית... דרור סיפר למורה שאספנו כסף לקנות לך שרשרת והוא ישלח לך מכתבים דרך הצלב האדום (כי לדעתו אתה מסתתר מהערבים ולא ידוע לך שהמלחמה נגמרה) והצלב האדום ידאג להחזיר אותך הביתה.
ירון חש חובה כלפיך ואז חלה עלייה "קיצונית" בלימודיו. הוא הגשים את שרצית...
דודים ומכרים נכנסו ויצאו מהבית, הלוך ושוב, והכל היה אפור וקודר.
בבקרים קמתי וחיפשתי אותך במיטה, שמא חזרת כשישנתי ולא הרגשתי בך.
דרור וירון הימרו ביניהם, עשרים וארבע שעות ביממה. דרור טען שאתה מפחד מהערבים, ולכן אתה מסתתר בבונקר. וכשהמצרים יעזבו את המקום אתה תלך דרך ארוכה ברגל ותחזור עייף ומאובק, אך אז ירון הבין שאין סיכויים והוא אמר שהוא יודע שלא תשוב, אבל הוא אוהב אותך יותר מכולם והיה רוצה שתשוב.
בינתיים היינו בקשר עם משפחתו של ראובן חברך לצוות. רק אז הבנתי שאף פעם לא הבאת חבר הביתה. וקלטתי את משמעות העובדה שאפילו את חבריך איננו מכירים, והאם הם חיים היום???
אמא לא מפסיקה לבכות, ובכייה הוא בכי קלוש. בחופשתך האחרונה בקשת שאקח אותה לרופא, ואני כמדומני סירבתי.
הזיכרונות מחופשתך האחרונה מעבירים בי צמרמורת; בשישי-שבת נסעת לקרית- מלאכי, ביקרת את כל הדודים בשבת. חזרת הביתה ואז ראית את שרה, עמי, עופר ומירב, ואותנו – את יוסי ויקי שהגיעו לחופשה ממקווה ישראל.
במוצאי שבת הייתה אצלנו שרה אנקונין, חברתי, והתפעלה ממך; כמה גדלת ויפית והשתנית, מאז שלמדם יחד מספר חודשים בשדה בוקר, עד שעזבת ועברת לבית הספר "כרמיה" בירושלים.
היא הייתה רעבה ואתה הכנת לה סטייק ושתייה חמה, והתנצלת בפניה שאני לא מארחת טובה.
בביקורך האחרון ביקשת ממני את הספר "חרות או מוות" ואני סירבתי לתת לך, ורק לאחר הפצרות רבות נתתי לך אותו ואת הספר "מרכבות האלים" – האם אלה שמות סמליים ואתה בחרת במוות, או אולי הייתי חשה אותה תחושת אשמה, אם הייתי מסרבת לתת לך את הספרים, ואז הייתי חושדת בעצמי, שבעצם גזלתי ממך את הקמע בו בחרת.
דוד, תמונותיך באלבום, ואתה נשקף מהם בכזה חיוך טהור ובוגר.
באחד מימי חמישי הייתה הפגנה של משפחות הנעדרים מול בנין הכנסת. נסעתי להפגנה יחד עם האח של ראובן הרשדופלר, חברך לטנק. נודע לי שרוב המשפחות לא הגיעו, כי הודיעו להם על ביטול ההפגנה. אך המשפחות שהגיעו עשו את העבודה גם לשאר. הם דרשו להיכנס לכנסת, כשבקשתנו לא נענתה, נכנסנו בכל מיני דרכים, לא דרכים. בסביבות השעה ארבע הבטיחו יושב ראש הכנסת – ישראל ישעיהו ושר הפנים, שלמחרת נפגש עם גולדה מאיר או עם משה דיין – שר הביטחון. אך למחרת, כשהגענו, במקום לפגוש את גולדה מאיר, נתנו לנו את הכבוד לפגוש את משטרת ירושלים, שוטרים רכובים על סוסים, חמושים באלות ובסילוני מים. הם עצרו אותנו.
חלמתי ששטנו בסירה ואורי מימון ז"ל, היה המדריך, ואתה חששת שלא יהיה לך מקום בסירה זו, וכתבת צוואה ומסרת לי אותה, או אולי כתבת אותה כעובדה, שאם לא תמצא מקום בסירה, אז אתה תתאבד. אך בסירה מצאת מקום. מדוע לא מצאת מקום בבית איתנו...
השלג בחוץ מכסה הכל, המראה מקסים ויכולתי להנות ממנו יותר אם היית כאן והיינו הולכים יחד לצלם ולהצטלם. לפני מספר שעות סיפרו ירון ודרור, שבשנה שעברה, כשירד שלג, אתה היית בחופשה ויצאתם החוצה לשחק בשלג ולהצטלם. איפה אתה כעת?
ביום שניים בינואר 74, הודיעו שגופתך זוהתה בארבעה בדצמבר 73, ואתה קבור בבית הקברות קרית שאול בתל-אביב, בקבר ארעי בטור 7 קבר מספר 9. ואני לא הבנתי את משמעות המילים הללו, כפי שאני מבינה אותן כעת. כי אני מחכה ומאמינה שאתה תשוב פעם. לגבי זהו שירותך הרגיל ואתה צריך לחזור בימים הקרובים לחופשה.
בחמישה לינואר 74, כבר הייתי בקרית שאול בתל-אביב, עם יוסי ומשפחתו של ראובן. רק שם הצלחתי להזיל דמעות, כשהבנתי שנשארו ממך רק שמך ומספרך האישי. ניסיתי לקרוא לך אבל אתה לא ענית ורק הד גיבורים דוממים נשמע סביבי, ופחדתי להפריע לקולם הדומם.
מדוע השאירו רק את מספרך ושמך ואנו רצינו אותך גם בלי שם ומספר, כי את זה ניתן תמיד לשנות.
20 בינואר 74-
הנר עוד דולק ואני מצפה לך…
היום, כששאלו אותי עליך, אמרתי שהכל כבר נגמר. לעיתים אני חשה צורך לאחוז בשרוולו של כל אדם העובר ברחוב, ולומר לו שהכל כבר נגמר. אבל בתוכי אני עוד מצפה.
כשאמא בוכה, וכשירון ודרור מדברים בך, וכשמשהו דוחף אותי מבפנים להרהר בך, או לכתוב אודותיך, אני דוחה הכל. כי הכל חסר משמעות. המילים: חלל, נפל, נהרג, או אולי נעדר ואחר נקבר.
כל ביקורך, בחופשה האחרונה, הוכיחו כאילו ידעת, או חשת את הצפוי לך. כאילו ידעת שזאת חופשתך האחרונה, ולכן דאגת לראות את כולם ולהיפרד מכולם. אם חשת שמותך קרוב, מדוע לא סיפרת דבר. אולי היינו יכולים לעצור מעט את הזמן, או לפחות ,גם אם לא היינו יכולים לשנות את הגורל, אז לפחות היינו אומרים שלום ונפרדים בנשיקה, ולא היית יוצא מהבית, כמו תמיד, ומשאיר אותנו לחכות לפגישה הבאה שלך, כשהדלת נפתחת ואנו אומרים שלום ואז מתחילות חוויות ולעיתים מריבות האחים הרגילות.
ממותך הבנתי שהחיים הם משחק ואין להבינם. לגבי – הרבה דברים ועובדות איבדו את משמעותם, כמו הרחוב ההומה, שמבחינתי כיום, הוא רק רמזורים ודמויות חולפות, כמו בסרט נע, כמשהו ריק וחסר תוכן ועניין, בלי להביט לצדדים ולהנות רק לרגע מהיופי שאחריו. אין צורך לרוץ, ובכל זאת האנשים מתעלמים ממנו ורצים, ורצים. וכולם לאותו כיוון ולאותה מטרה, ונדמה לי שהם עושים זאת מחשש שהמוות – הלא צפוי, שלא נדע מעולם מאיזה כיוון ונסיבות יתקוף אותנו.
את מי אני מאשימה במותך? האם את עצמי? או בגלל היותך יהודי-ישראלי, או את הרחוב ההומה, שממשיך ומתקיים, כאילו מאומה לא קרה. (כי כולם טוענים שצריך להמשיך ולהתקיים, כי אין ברירה). ביאליק כתב כבר בזמנו ש"השוחט שחט והשיטה פרחה".
וכעת אני כותבת את שכתבת על סדרת הספרים שקנית לירון ודרור, ובהקדשה כתבת: "…יהי ה' עמכם במותכם כבחייכם, רוצו עדי עדן, יקירי בחירי האל, אותם לקח הוא אליו לעולמים, מזכרת נצח מאלה הנמקים עוד בחלד; קוראים המה דרור לרעיונות שגם אתם אותם זרעתם". ואולי, בשורה האחרונה יש תשובה לאני מאשים שלי, כי אנו זרענו את הרעיונות; פיתוח כלי הנשק ושיכלולם, הרחבת טריטוריות ולשם כך מלחמות. ואתכם לקח האל אליו כמזכרת, כי נמקים הייתם בחלד וקראתם דרור לרעיונותיו, נלחמתם את מלחמותינו???
לזכר דוד—כתב יוסי (אח)
33 שנים לאחר המלחמה מתיישבים להעלות בכתב סיפורים ואירועים שקשורים בדוד, וכך מנקרת השאלה מה היה דוד עושה היום אילו...? באיזה מקצוע היה בוחר או איזה בית ומשפחה הוא היה זוכה להקים?
היושר וההגינות היו דרך חייו של דוד, ואת אלה הוא ניסה להנחיל גם לאחיו הקטנים,ללכת בדרך בלי קיצורים ובלי הנחות ובאופן עקבי להתמודד גם כשאין על מי לסמוך.
כשהיה בכיתה ח' החל לעבוד את עבודתו הראשונה, משום ששוכנע שבכך הוא יוכל לסייע בכלכלת הבית, ואני זוכר אותו יוצא על אופניו הגדולים של בעל הנגרייה, כשרגל אחת על הפדל והרגל השנייה בין הרמה לפדל, יוצא בשליחותו של הנגר, שספק אם אי פעם שילם את שכר טרחתו של דוד.
בסוף כיתה ח', נשלח דוד לקיבוץ של השומר הצעיר וכעבור זמן קצר מאוד, נתקלתי בו בשעת ערביים בכניסה לבית עם מבט של התנצלות, כשהוא מסביר שלא יכול היה להמשיך שם מאחר שהאוכל לא היה כשר .
לאחר עזיבת הקיבוץ הוא החל ללמוד במדרשת שדה בוקר עד למעבר לירושלים.
לקראת המעבר לירושלים התחיל המאבק הגדול עם האבא, כשדוד מנסה בכל דרך לשכנע אותנו שזו טעות חיינו לעבור לירושלים, וזאת משום שהבית שם זה בעצם חורבה והסביבה דתית, אך כמובן, דבר לא עזר ואת המעבר לירושלים עשינו. כשהגענו לירושלים התברר עד כמה הוא צדק.
בירושלים במזג אויר מקפיא כשהשלג בפתח, התחלנו ללמוד להסתגל למציאות
שונה , לא יותר המרחבים של ירוחם ולא הפרטיות בבית, שהרי אנו בתוך סמטאות בית ישראל ובחצר משותפת עם עוד 6 משפחות.
ובין קולות המואזין של הערבים, וזריקת האבנים של הדוסים על חלונות הבית, כי העזנו להדליק רדיו בשבתות. התחלנו דרך חדשה ששם המשחק הוא "אם אין אני לי מי לי", ודוד יצא במקביל ללימודיו, לעבוד כסוקר באגד, ולאחר מכן עבד בבית דפוס קטן בשכונת הבוכרים, ואת שכרו הקפיד להעביר אלי, כדי לממן לי חוגי ג'ודו והסרטה במתנ"ס הסמוך, וכך זכיתי להשתתף בפעם הראשונה בחוגים יוקרתיים, שלולא הסיוע של דוד לא הייתי יכול לחלום עליהם.
זו הייתה דרכו של דוד, מהמעט שהיה לו נהג לחלוק עם אחיו למען עתיד אחר וטוב יותר, וכך דרכו מתגשמת היום, השתתפות ילדיי בחוגים זה בראש סדר העדיפויות, ואת הזרעים שדוד זרע, אני קוצר היום בהישגיים אליהם הגיעו ילדיי הן בספורט והן בלימודים.
בדרכו הוא התמודד ללא היסוס בחבורות רחוב שהציקו לרוכלות ערביות שהציעו את מרכולתן ברחובות העיר, ושם נאבק עם מטיפי דת שעמדו בפתח הבית, וניסו לשכנע אותנו הילדים לעבור לישיבות תמורת חבילת צבעים.
בתקופת הלימודים היה זה דוד שמילא את תפקיד ההורים, וייצג אותנו באסיפות הורים, כך בכל תחום נטל המשפחה נפל גם עליו.
אך למרות הכול, דוד הופיע תמיד מסודר, נקי ובבגדים מגוהצים .
זמן קצר לפני המלחמה הוא הראה לי זוג נעלי יגואר שהיו אז ממיטב התוצרת, ואני בשיא התמימות שואל אותו "למה קנית אותם הרי אתה בצבא"? והוא בחיוך שלו השיב את שהשיב, ואני בספק אם הוא זכה בכלל לנעול נעליים אלו.
באחת השבתות בקיץ שלפני המלחמה יצא לשנינו לבלות יחד חופשה בבית, הוא מהצבא ואני מהפנימייה, וביום ראשון כשכל אחד מאתנו עמד לצאת חזרה ליעדו
דוד יצא מהבית וחזר כעבור זמן קצר משום ששכח את פנקס השבי שלו, ואני שאלתי אותו, ספק בצחוק ספק ברצינות, לשם מה הוא צריך פנקס שבי ואם הוא מתכוון ליפול בשבי, והוא ענה בחיוך שלא, אך בשל הפקודות הוא חייב לשאת זאת עליו, ובפרץ של רגשנות ביקשתי ממנו שישמור על עצמו וכך נפרדנו עד לפגישה הבאה.
בדיעבד, אני מצטער שהוא לא נפל בשבי, כי כך הסיכויים שהוא יהיה אתנו היום היו גדולים יותר.
מספר שבועות לפני המלחמה, שהיתי בפנימייה ובשבת בבוקר ניגשתי למדריך החברתי וביקשתי לשחרר אותי למספר שעות, והוא הסכים בכזו קלות שאין לי הסבר, ומיד יצאתי את שער הפנימייה מנסה לעצור טרמפים לכיוון ירושלים. בשלב מסוים כמעט שויתרתי ועשיתי את דרכי חזרה לפנימייה, אך איזשהו דחף פנימי חזק הניע אותי מלוותר עד הגעתי לירושלים בצהרי היום, ושם פגשתי את דוד בחופשה יחד עם כל בני המשפחה, וזו למעשה הייתה השבת האחרונה וגם הפעם האחרונה שראיתי את דוד עד לערב,שעת החזרה לפנימייה. דוד נסע לעיר העתיקה, על מנת להצר מכנסיים, מתוך איזשהו דחף פנימי החלטתי לחכות עד שדוד ישוב הביתה, וכך זכיתי לפגוש בו לעוד מספר דקות, עומד מחוץ לבית ליד הג'יפ הצבאי של עמי (בעלה של אחותי שרה) וזה הזיכרון האחרון.
יקי אהרוני (אח)
אני מנסה להזכר באירוע הכי רחוק שאפשר, שבו קשור דוד. אני נזכר, היכן שהוא, בהיותי בן ארבע או חמש רכבנו הוא, יוסי ואני על עגלה, שהגלגלים שלה היו גלגלי מתכת - "לאגרים". זה היה בשבת. דחפנו את העגלה הזו ברחוב הראשי של ירוחם, ואז גב רגל שמאל שלי נדרסה על ידי העגלה. הרגל נחתכה ודוד לקח אותי למרפאה בירוחם שם תפרו לי את הרגל.
עד כמה שזכור לי, הנוכחות של דוד במקום די הרגיעה אותי ומנעה את הפאניקה המלווה בטראומה שכזו. גם את "מלחמות הקבוצות", שהיינו עורכים אז בין ילדי שתי שכונות נפרדות בהרי ירוחם, אני זוכר. מלחמות שהיו מלוות בידוי אבנים וצווחות, שהונהגו על ידי ראשי קבוצות.
אני זוכר את הטיולים להר הלבן ולשטחי האימונים של צה"ל, שם היינו אוספים תחמושת זרוקה, שהייתה שם בשפע, ומבעירים אותה באש. את הניסיונות לדוג דגים באגם ירוחם, את אותה הפעם שהחכה נתפסה בתוך המים והפנייה של דוד לאחד האנשים שם, בבקשה שישחרר לנו את החכה. נדמה לי שכמה פעמים אף הייתה לדוד הצלחה בדיג.
זכור לי שבאחת החופשות עבד דוד בנגריה באזור התעשייה והנגר בסוף העבודה לא שילם לו והוא כמובן מאוד נפגע מזה. וכמוהו - גם אנחנו. אחר כך כשעברנו לירושלים, במבצע כמעט חשאי, לבית הישן בשכונת "בית ישראל", אני זוכר איך דוד הגיב כאשר ראה בפעם הראשונה את הבית. לא זוכר בדיוק את הדברים, אבל עבורו זו הייתה לא יותר מאשר חורבה. בכלל המעבר מעיירת פיתוח
לעיר הייתה עבור כולם מלווה בקשיים, גם לדוד. אוכלוסייה שונה, שטח גיאוגרפי שונה, המרחקים ממקום למקום גדלו, שכנים חדשים שחיו בחצר עם שירותים משותפים לכולם, חרדים שלא אהבו, בלשון המעטה, את העובדה שבבית שלנו שמעו רדיו בשבת. הם נהגו להציץ דרך חלון האחורי לתוך הבית, על מנת לברר אם אנחנו שומעים רדיו. ובתוך כל זה דוד לוקח אותי ואת יוסי להרשם לבית הספר החדש - בית ספר ע"ש נחום סוקולוב. ומאז הוא למעשה נטל אחריות לכל הקשור ללימודים שלנו, אם זה לוודא שאנו מכינים שעורים, התייצבות לאסיפות הורים במקום אבא ואמא, שהשפה העברית לא הייתה שגורה בפיהם, הרשמה לספריה בירושלים ו"הצקות" מתמשכות כדי שנשקיע בלימודים ונמנע מחברות עם מי שלא נראה לו כחבר ראוי לנו.
היום, כשאני חושב על כך, אני מבין שהתייחסנו אליו כאל הבן הבכור בבית, מעמד שחייב אותו לאחריות גם כלפינו הצעירים ממנו והוא בסך הכל היה נער.
מיד כשהגענו לירושלים, יצאנו איתו בשבת לטיול ברגל מהבית דרך שכונת שמואל הנביא לגבעת התחמושת. שנה אחרי מלחמת ששת הימים, והלכנו בשדה כשהוא מוביל, כאילו שאנחנו בתוך שדה מוקשים. וההתלהבות שלנו כשטיילנו באתר, שאז עוד לא שופץ, ונראה כמעט ללא שינוי כמו לאחר הקרב שהתחולל בו. נדמה לי שגם לעיר העתיקה הרבנו ללכת איתו ועם אבא.
כשירון ודרור קצת גדלו, דוד, למרות שהוא גם עבד, התחיל להתמקד בהם יותר. בכסף שחסך היה קונה להם ספרים וצעצועים. כמו למשל התלת-אופן הראשון, שירון קיבל, ושבעקבותיו אחד השכנים, על רקע שתמוה בעיני גם היום, התעמת עם דוד, קילל אותו וטען שהוא גורם לילדיו שלו לקנא בירון.
לדוד היה כשרון כתיבה ושפה עשירה. אני זוכר את כתב היד היפה והתמים שלו, שהרבה זמן ניסיתי לחקות ללא הצלחה. את הלילות שעשה, בעת שלמד בבית ספר אקסטרני, כדי
להשלים שעות לימוד ולהתכונן לבחינות. הוא אהב מאוד ספרות עברית וככל הזכור לי גם כתב שירים.
בפעמים שנסענו אל מחוץ לעיר, היה אבא שולח אותי עם דוד, בחופשת הקיץ להתארח בקרית מלאכי, אצל הדוד שלמה. לדוד היה הרבה כבוד והערכה אליו. אני משוכנע שהוא ממש נהנה מהשהייה בקרב המשפחה המורחבת - דודים דודות ובני דודים שגרו בקרית מלאכי.
כשניסים אירני, הבן של מרג'ום, התגייס הוא ביקר אצלנו כמה פעמים בבית בירושלים, ודוד שמע ממנו סיפורים על השרות בחיל השריון. אני לא משוכנע שזה מה שהביא את דוד להתגייס לחיל הזה, אבל מרגע שהתגייס נפגשתי איתו מעט והקשר בנינו התרופף. למעשה רק בשבתות כאשר היה מגיע לחופשה נושא קיטבג מלא מדים מטונפים מאבק ובידו וממתקים, שהיה מקפיד לקנות לנו בשק"מ. ופה ושם גם תקליט או שניים לאוסף של מירה. אני יודע שהוא השקיע אז המון זמן בלימודים – בהתכתבות, כדי להשלים את בחינות הבגרות שלו, גם היום אני ממש מתפעל מכוח הרצון שהיה לו ומהחשיבות שנתן ללימודים במסגרת צבאית קרבית, שממש קשה וכמעט בלתי אפשרי להקדיש בה זמן להתכונן לבחינות.
בתקופה בה שרת בצבא, ואני הייתי בכיתה ח', שלח לי דוד מכתב הביתה (טלפון לא היה אז) וביקש שאגש לחנות צילום כלשהי, על מנת להוציא תמונות שפיתח ואשלח לו אותן. אני התעצלתי לעשות את זה. ואז הגיע שוב מכתב ממנו עם אותה בקשה. היום אני מצר על כך, אבל גם אז לא נעניתי לבקשתו. לא ידוע לי מה נעשה בסופו של דבר עם התמונות.
לא זכור לי מתי נפגשתי בפעם האחרונה עם דוד. נדמה לי שזה היה היכן שהוא בראש השנה תשל"ד (1973) או לפני כן, בעת שאני יצאתי לחופשה מבית הספר "מקווה ישראל", והוא מהצבא. ביום הכיפורים, בשעה שפרצה המלחמה והצופרים הופעלו, הייתי עם אמא, אבא, ירון ודרור בבית. וחרף העובדה שברחוב פרצה בהלה בקרב והסתובבו כלי רכב שגייסו מילואימניקים, לא חשבתי שדוד אישית, עלול להמצא במצב מסוכן כמו מלחמה. בניגוד לאמא, שכנראה קלטה בחושים שלה שמשהו מתרחש והיא לא הפסיקה לבכות. למחרת יום הכיפורים חזרתי לבית הספר, למשך כשבועיים. נדמה לי שיצאנו לחופשת סוכות, כך שלמעשה כלל לא ידעתי מה מצבו של דוד ומה עובר עליו. למען האמת, כלל לא חששתי שיקרה לו משהו, למרות שגם בבית הספר הייתה אווירת מלחמה. מורים ומדריכים רבים גויסו, ואנחנו התלמידים נדרשנו להקפיד על האפלה. כשיצאתי לחופשה הבאה, ככל הנראה ערב חג הסוכות, פגש אותי, ממש סמוך לכניסה הביתה, אחד מילדי משפחת אוחנה. אז ילד בן 11 - 12, שבנם הבכור נפל גם הוא במלחמה. והוא למעשה היה הראשון שסיפר לי שהגיעו מהצבא והודיעו למשפחה שדוד נעדר - מה שהיה עבורי הלם מוחלט. המונח הזה היה זר לי לחלוטין וגם מאוחר יותר לא קלטתי את משמעותו. נכנסתי הביתה ואז כשראיתי את כל בני המשפחה, דודים ודודות שהגיעו אלינו וניסו בכל כוחם לעודד את ההורים ולהפיח תקווה שדוד ימצא, הבנתי שמדובר בעסק רציני.
על הנסיבות בהן נפל דוד למדתי רק כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, כשהשגתי מסמכים שספרו בערך מה התרחש בגזרה ובקרב בו השתתף דוד. כמובן שלא על כל מה שאירע שם לפרטי פרטים אנחנו יודעים וספק אם אי פעם נדע.
אין יום שעובר בלי שאזכר בך ואחשוב עליך. היום, לנוכח המתרחש במדינה שמובלת על ידי אוסף של לא ראויים, אני ספק אם היא ראויה לקורבן, אותו אתה הקרבת ולמחיר אותו אנחנו שילמנו. למרות שהמשפחה גדלה, נולדו לנו ילדים וגם נכדים, הכאב אינו מרפה והגעגועים נמשכים.
ירון אהרוני (אח)
מספר אירועים שזכורים לי במיוחד
כמעט בכל שבת הלכנו דרור ואני לכותל עם אבא, וכל תקופה הוא היה צריך לקנות לנו אפרוחים כדי לגדל בחצר. בשלב כלשהו החלטתי "להשתדרג" ועברתי ליונים. גם החלטתי שהם יוני דואר (תמיד העפתי אותם והם חזרו אלי – פשוט הם לא הצליחו לעוף) אז, באחת השבתות, נעלמה לי יונה. דוד בנה לי קן מקרטון כדי שהחתולים, שנכנסו לחצר, לא יטרפו אותם. הוא תלה את "הקן" על הקיר החיצוני של המטבח. למחרת לא מצאתי את היונה, שהייתה בקן. ועד היום אני בטוח שדרך הגג החתול הצליח איכשהו להגיע אליה.
משום מה אני לא זוכר שדוד ישן בבית ב"בית-ישראל" – השכונה בה גרנו. אבל תמיד זוכר כשאני התעוררתי הוא כבר היה ער. בוקר אחד אני מתעורר (אני בן ארבע או חמש) ודוד רואה שאני לא יודע לשרוך את נעליי והוא פשוט לימד אותי לשרוך נעליים.
יש דבר שאני משתגע - איך היתה לו סבלנות אלי? כשהייתי בגן חובה, או תת חובה, הרביתי לשאול אותו מתי אהיה בגן חובה או בכיתה א'. והוא תמיד אמר לי שעוד שנה ולמחרת הייתי מתפלא שאני מקבל את אותה התשובה ולא עבר זמן מאז אתמול.
כאשר הייתי בגן חובה, הגננת (לא זאת שיקי זוכר שכל הזמן הייתה מתנדנדת על הנדנדה באמצע הגן) קראה לנו פרק מהתנ"ך ואמרה לנו להתכונן כי מחר היא תשאל אותנו שאלות על הנושא. (כמדומני יעקב שעבד שבע שנים על רחל ולאה) ולמחרת כל הדרך לגן שיננתי לעצמי מה לומר לה כשאשאל. אני מגיע לגן ושאלה ראשונה מופנית אלי "ירון, מי הייתה האישה השנייה של יעקב"? אני בא לענות ומתבלבל. למזלי אני שומע דפיקה בדלת ודוד מופיע.
ב"בית ישראל" הייתה לנו חצר פנימית ומעל הבית, שמולנו היתה עליית גג, והיו שם עגלות מוזרות שהיו שייכות לזקן בשם "אבא גול" (אם אני לא טועה). וכשאני אומר מוזרות אז הן באמת מוזרות. ועד היום אני לא זוכר איך זאטוט כמוני, כבן שש, הצליח לעלות לגג ואיך הצלחתי להוריד ממנו עגלות. (היום אני יודע שיוסי אהרוני - הבן של שלמה ז"ל ושרה) היה לי לעזר. שנינו הורדנו עגלה וירדנו בה בירידה, לכיוון "מאה שערים". ופתאום אנו רואים את דוד ששואל למקור העגלה וזרק אותה ישר לפח. לא עבר הרבה זמן עד שהורדנו עוד עגלה, ולפגוש בו שוב ולהבין שהמשחק נגמר.
בוקר ואני מתעורר לתומי ליום רגיל ופתאום אני רואה חבילה שלמה של ספרים, שדוד קנה לי יום קודם. וזה אחד מהימים המאושרים בחיי (אפילו יש לי תמונה) משום מה אני זוכר, שסמוך לאותם הימים אני לומד גם לצייר והרביתי להעתיק ציורים של איגלו, תחנת רוח וקאובוי.
שוב בוקר חורפי. דוד חוזר מהעבודה ככרטיסן ב"אגד". עבודה ששולבה עם לימודים בבית ספר ערב, והביא איתו תנור "פרידמן". למרות שאני לא זוכר ימים קרים.
כיתה א' - אני חוזר מבית הספר "סוקולוב", אשר נמצא מול קופת-חולים "שטראוס", לכיוון הבית עם השכן (שלמד אתי באותה כיתה - אלי דלאל?). בדרך החלטנו ללכת לספריה, שנמצאת בבית הפועל. אני נכנס לספריה ורואה את דוד מדבר עם הספרנית, ומשום מה עשיתי "אחורה פנה" והמשכתי הביתה. (עד היום אני לא יודע מה הסיבה).
יום אחד הלכנו, יוסי ואני, לטלפון ציבורי בשכונת הבוכרים. יוסי התקשר לדוד שהיה בבית החולים, כנראה בשל ניתוח באף. מה שאני זוכר זה שרציתי לדבר עם דוד וכנראה שקבלתי שיחת הרגעה קצרה שהכל בסדר.
כשעליתי לכיתה ב' דוד כבר התגייס וחצי שנה לפני כן עברנו לגור בעיר גנים בירושלים. בית הספר היה ממוקם ב"קרית מנחם", קצת רחוק מהבית (כנראה זו הסיבה שלא הופעתי בו הרבה). וכשאך דוד בא לחופשה מהבסיס, הוא לקח אותי אישית לבית הספר. ונראה לו מוזר שאני סוחב תיק כל כך כבד. באותה שנה "עלה" על הרגל של אבא גלגל של אוטובוס, ואבא היה מרותק למיטה, מגובס לתקופה של כמה חודשים. דוד הביא הביתה מהצבא, גור זאב קטן. דבר שלא מצא חן בעיני אבא. החופשה הבאה של דוד הייתה בשלג של חורף 1972 (שלג כבד). יצאנו דוד ואני. מכיוון שדויד רצה לצלם אותי. בכיתי שהשלג עמוק. אז הוא אמר לי, שעד שאני לא נרגע הוא משאיר אותי במקום ולא עוזר לי להיחלץ. באותו היום הוא יצא עם הכלב וכשחזר הוא אמר לי שהכלב נעלם לו. כשאני חושב על זה עכשיו, אני מניח שהוא פשוט מסר אותו, מכיוון שאבא לא הסכים שיהיה כלב בבית. תמיד כשדוד היה חוזר מהצבא ידעתי שיהיו הפתעות כמו ממתקים, מצנחים של פצצות וטיולים
בהרים או סתם זמן איכות. באחד הימים הוא הקריא לי סיפור של ביאליק, שאיני זוכר את שמו ועל מה מסופר. אני זוכר שבאיזשהו שלב הופיע המילה "כלי זין", דבר שגרם לי להתעורר, אז הוא הסביר לי שזה לא מה שאני חושב. לאחר מכן יצאנו לרחוב והוא נתן לי סיגריה (למרות שהוא לא עישן) כדי להראות לי לא להתקרב לזה לעולם (דבר שיראה מוזר בעיני חלק מהקוראים) והראה לי איך אני צריך בדיוק לחצות את הכביש (כנראה על רקע תאונה שהייתה לי לפני כן כאשר פגעה בי מכונית כשרצתי לצד הנגדי של הכביש ליד "שטראוס" בחזרה מבית הספר).
הרבה פעמים לפני, שאני מאבד את הסבלנות כלפי אחרים, אני נזכר איך לדוד הייתה סבלנות אלי, למשל - באחת השבתות, כשהוא חזר מהצבא, הוא רצה לפתח תמונות בחדר. וכל פעם כשהוא ניסה להתחיל בתהליך - פתחתי את הדלת ונכנס אור לחדר.
אם אני לא טועה אזי הוא פשוט קטע את התהליך אך לא הראה סימני עצבנות.
בתחילת דברי כתבתי על הספרים שקיבלתי מדויד ומהם ציירתי איגלו, קאובוי ותחנת רוח. במכתבי האחרון לדוד, בעיצומה של מלחמת יום כיפור, ציירתי לו ציור של איגלו. המכתב נמצא על ידי יקי, לאחר כעשרים ושמונה שנים, עם כל המסמכים של דוד, והוחזר למשפחה.
במצעד יום העצמאות של שנת 1972 אבא, דרור ואני נסענו למרכז העיר כדי לצפות במצעד ולראות את דוד, שהיה אמור לצעוד. מרוב צפיפות כמעט ולא הצלחנו לראות הרבה. בשלב מאד מוקדם, דרור ואני, עשינו תורנות על הכתפיים של אבא (למרות שהוא לא היה גבוה כל כך). בסופו של דבר דוד לא צעד באותה שנה וחזרנו מאוכזבים מאד.
בכיתה ג' פתחו ליד הבית שלנו בית ספר חדש, ואני טרם נרשמתי אליו. בתחילת שנת הלימודים דוד היה בבית והוא דאג לרשום אותי ולהכניס אותי לכיתה, ומשם נסע לצבא – זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתיו.
דרור אהרוני (אח)
המחשבה על דוד, גם לאחר 34 שנים היא תחושה של חלל שלא נסגר מעולם. תחושה של חסר שלא יתמלא , אי השלמה עם מותו.
דוד תמיד היה אח גדול שהזכרונות המעטים ממנו הם חוויות נעימות. תמונות שהוא צילם אותי כילד קטן, מתנות שהביא לי, ספרים ובגדים, טיולים משותפים, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה כשהוא בא לבקר אותי בבית הספר ופגשתי אותו במסדרון ביחד עם ירון. לא זכור לי שדיברנו מעבר לשלום והחלפת מבטים.
באחד מאותם ימי זיכרון, או סתם בביקור מזדמן בקברו, עברה בי המחשבה, שדוד נהרג בהיותו בן 20 בסך הכל ואני כבר גדול ממנו ולא עוד ילד בן שש, שמביט למעלה על אח גדול .
הוא נהרג בגיל צעיר כל-כך. אדם שלא זכה לטעום מספיק מהחיים, לא לראות ארצות ומקומות חדשים, לא להכיר אישה, לא להתחתן ולא לגדל ילדים .
ביום כיפור החלה אזעקה, שהריצה את כל התושבים והילדים באמצע המשחקים למקלטים. מירה הדליקה רדיו וניסתה לקלוט חדשות וכמובן לא שידרו כלום. בהמשך המלחמה זכורה לי הדאגה לדוד. משלוח של חבילה, שכמובן לא הגיעה ליעדה, בירורים בקצין העיר, וההמתנה לידיעה כלשהי. אחר צהריים אחד, כשחזרתי מבית הספר הביתה, הגיעו מקצין העיר וסיפרו שדוד נעדר. הביאו את אבא מהעבודה וגם מירה הוחזרה הביתה. הבית היה מלא בשכנים ובני משפחה. אמא פרצה בבכי נורא ולא הצליחו להרגיעה. כשהגעתי, השכנה לקחה אותי אליה ונתנה לי לאכול ולהמתין אצלה. את מה שקרה הבנתי רק מהדיבורים מסביב. ההודעה על העדרו במלחמה ואי הוודאות לגבי גורלו באותם ימים גרמה לשבר והלם בבית. בכי וזעקות, שבר שלא אשכח. זכור לי, שכנראה באותו בערב שרה הגיעה עם עמי ועופר. וכל הזמן ניסו להרגיע את אמא ואבא.
לאחר ההודעה הראשונה הגיעה תקופה של חוסר וודאות, בירורים ותהיות בנוגע לדוד.
מחשבות של ילד בן שש - אולי הוא הצליח להסתתר בחולות סיני וממתין לטנק ישראלי שיעבור ויאסוף אותו חזרה הביתה. או חלום בהקיץ שיום אחד הוא פשוט יופיע כך סתם ברחוב והכול יחזור לקדמותו.
עד שנמסר לנו על מותו קיוויתי שהוא פשוט יחזור הביתה.
לאחר כחודש מירה סיפרה לירון ולי שדוד נהרג וביקשה שלא נספר עדיין לאמא . לא זכור לי שישבנו שבעה, רק שהעבירו אותו מקבורה זמנית להר הרצל.
במקום כלשהו אין השלמה עם מותו וגם היום עוברת בי המחשבה שאולי הוא חי ומקיים חיים רגילים ורק הקשר התנתק ודוד ישוב.
מתגעגע
דרור.
כותב: אלי אהרוני (בן דוד)
את דוד אני זוכר עוד מפרס, היו תקופות שהמשפחות חיו באותו בית (בתים עם חצר משותפת שהחדרים בנויים סביב החצר ולכל משפחה מס' חדרים). מטבע הדברים, לא פעם גם היו מריבות בין ההורים. מה שהיה מדהים בדוד, שהוא היה מופיע ראשון אצלנו כאילו לא קרה כלום, קורא לאחיות למשחק, ובבת אחת שובר את הקרח. אני חושב שזה היה מאוד אופייני לו, לב רחב והיכולת לסלוח ולא לשמור טינה.
דוד היה צעיר ממני, כך שלא היינו מאותה שכבת גיל והוא העדיף תמיד לשחק עם נעמי שהייתה בת גילו. לאחר העלייה לארץ די נפרדו דרכינו, המשפחות היו מרוחקות והמפגשים לא תכופים.
זיכרון נוסף מדוד הוא מהתקופה שלפני מלחמת יום כיפור. באותה תקופה הייתי בפגרת הקיץ מהלימודים, עבדתי במתקנים שונים של משרד התקשורת, וגרתי בעיקר אצל ההורים בקרית מלאכי. איני זוכר כמה זמן לפני מלחמת יום הכיפורים דוד הופיע בבית ההורים, שמחנו מאוד לראות אותו, ישבנו בסלון, דיברנו ושמענו הרבה מוסיקה. באותה תקופה הייתי קונה הרבה מאוד תקליטים וחלקם נמאסו עלי, לכן נתתי לדוד מס' תקליטים ונפרדנו. לאחר שנפרד ממשפחתי ועמד לצאת מהבית, הרגשתי לא טוב עם עצמי שנתתי לו רק תקליטים שלא רציתי בהם יותר, לכן רצתי לערימת התקליטים, לקחתי תקליט שמאוד אהבתי ונתתי לדוד, זה היה תקליט של אלה פיג'ראלד ואחד השירים בו היה מיקי סכינאי של ברכט וכך נפרדנו.
מפגש נוסף עם דוד היה סמוך מאוד ליום הכיפורים ברפדים, זה היה לאחר הפגישה בקריה, כי אחרת לא הייתי יודע שהוא משרת בבסיס שריון ברפדים. באותה תקופה העבירו אותי ממתקן איתנים ליד ירושלים והציבו אותי לעבוד במתקן משרד התקשורת שהיה בכניסה לבסיס רפדים, כאמור ידעתי שדוד באזור וחיפשתי אותו. הבסיס שלו גבל עם המתקן בו עבדתי, וכך אני זוכר שעמדנו על איזה בונקר ודיברנו, הרבה איני זוכר מהמפגש ההוא, השהות שלי ברפדים הייתה קצרה מאוד, וחזרתי הביתה לקראת יום כיפור. יותר לא זכיתי לראותו.
מעל לכל, דוד צרוב אצלי בזיכרון כנער אציל נפש, מדבר ברכות, רחב לב. נפילתו הייתה בשבילי כאב גדול שהשפיע עלי בהמשך וזה כבר סיפור אחר.
מלים לזכרו של דוד-כתבה נעמי אהרוני אליאס
אם שואלים אותי על הזיכרון הכי רחוק שלי, הרי שאני מיד נזכרת בפרס , בהיותי בערך בת 3-4. אינני יודעת אם אלו הזיכרונות שלי או ספורים ששמעתי פעמים רבות מהורי ומדודי והם נראים לי כזיכרון.
דוד ז"ל ואני, בני אותו גיל ובפרס גרנו בבית עם חצר משותפת, ולכן הרבינו לשחק יחד במשך היום ולילות רבים גם נהגתי לישון בביתו, כי דוד החליט שאני חברתו ואפילו אשתו.
היו ימים שהוא נהג לקחת אותי לבית הוריו ולומר לאימו "אמא את לא רואה שהבאתי את אשתי למה אינך מתייחסת לאשתי? הכיני לה אורז ורוטב (פולוב- חורשי- בפרסית).
לימים, סיפור זה התגלגל גם בין הדודים והדודות המשותפים שלנו שהיו כבר בישראל, ולאחר שעלינו ארצה, כשהיינו נפגשים תמיד היה מישהו שיזכיר לנו ששנינו חברים ולספר את הסיפור פעם אחר פעם כשכל הסביבה מגיבה בצחוק מתגלגל, דבר שגרם לדאבוני הרב להרבה מבוכה לשנינו, וכתוצאה מכך להתרחקות שלנו אחד מהשני עד כדי התחמקות כשנפגשנו.
ועוד זכור לי, שכאשר דוד היה חייל, נסעתי עם אחותי יפה לירושלים ושם ביקרנו אצל הוריו של דוד שבמקרה היה ברגילה, ובפעם הזו שמתי לב לאישיותו הגדולה וליופיו הרב- בחור יפה תואר ויפה מראה עם עיניים בהירות ,שיער שטני, לבוש בחולצת טריקו אדומה ובמכנסי ג'ינס, כולו קרן מאושר, בראותו אותנו הוא רץ מיד למטבח וחזר עם שתייה.
באותו יום היו בבית גם הוריו של דוד, אינני זוכרת על מה דיברנו, בוודאי על הא ועל דא, אני רק זוכרת שאביו של דוד (דודי) היה מאוד מבודח ושמח.
הזיכרון האחרון שלי מדוד הוא בערך כחודש לפני מלחמת יום הכיפורים.
דוד הגיע לקריית מלאכי, זה היה בשעות הערב הוא ישב במרפסת ביתנו ומסביבו ישבו אחיי ואחיותיי, ואולי גם חלק מבני הדודים שגרים בישוב, והוא סיפר לנו שהוא אמור לצאת ביום הכיפורים הביתה, אך בראש השנה הוא נאלץ להישאר בבסיס וסיפר על כוונתו להתחלף עם אחד מחבריו לפלוגה, לאחר מכן ליווינו אותו לביקור אצל דוד שלמה, כי היה ברור לכולם שדוד אהב ללכת אליו, וכך כל ביקור בקרית מלאכי התחיל או הסתיים שם .
אלה בעיקר זיכרונותיי המעטים מדוד ז"ל, שכן בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, ומסתבר שדוד, שהיה בסיני נהרג מיד בתחילת המלחמה.
הדאגה לגביו הייתה רבה, לא שיערנו ולא האמנו שהוא נהרג מיד עם פרוץ המלחמה.
כל יום חיכינו לאות חיים או למכתב ממנו, ונצמדנו למקלטי הטלוויזיה ולעיתונים בתקווה לראות אותו בין השבויים, אך גם זה לא קרה .
חודש לאחר המלחמה נודע לנו שדוד נהרג במלחמה.
דוד, השארת בליבנו חלל ריק וכאב גדול, גם היום כאשר אנחנו מדברים עליך, הכאב רב והצער מעיק.
"איך נפלו גיבורים"
יהי זכרך ברוך !!
דברים לזכרו של דוד אהרוני ז"ל/ ניסים אירני (בן דודה)
זיכרונות ילדות:
דוד ז"ל היה לא רק בן דוד אלא גם חבר טוב.באותם ימים בשנות השישים דוד ומשפחתו גרו בירוחם. הדוד משאלה ז"ל נהג לבוא לבקר מס' פעמים בשנה את אימו, אחיו ואחיותיו בקרית מלאכי שמרביתם כבר הלכו לעולמם.
בחופשות הקיץ ובאירועים משפחתיים, היינו נפגשים וכל אחד מבני המשפחה היה מוצא את בני גילו. כך מצא דוד גם אותי ואת בני גילי למשחק, לבילוי ולחוויות משותפות.
לדוד היה חיתוך לשון מאד מיוחד, קול חזק ונוכחות בשטח.בכל פעם שהגיע אלינו מיד השתלב בחבורה של בני הדודים וילדי השכונה. בצעירותו דוד היה ילד תוסס, חכם, מודע לסביבתו, בעל עיניים גדולות בורקות ויפות.
ביקורים בקרית מלאכי:
לדוד היו הברקות לשון מחודדות, ולעולם לא נשאר חייב תגובה. זכורני שבאחד הביקורים בחופש הגדול, דוד נשאר אצלנו למשך הקיץ ואף נרשם והלך איתנו לקייטנה. אחד הילדים שמיד שם לב לעיניים המיוחדות של דוד העיר פתאום: "איזה עיניים גדולות יש לך!", דוד ללא היסוס הפנה את מבטו לאותו ילד,הסתכל לו בעיניים וענה: " מלח בעיניים שלך!".ביטוי זה נחרט בזיכרוני עד היום.
צריך להבין, ביטוי זה הוא ביטוי פרסי כנגד עין הרע, שדוד תרגם אותו ויישם אותו במקרה זה, לימים היינו מזכירים זאת ומתבדחים על אותה סיטואציה בילדותינו.
בשנת ,1965 בטיול השנתי לנגב ולאילת, אחת החניות שלנו היתה בירוחם. כשהבנתי שהמסלול כולל את ירוחם , ערב הטיול השנתי לא נרדמתי כל הלילה.סוף סוף אני אראה את המקום שבו גרים הדודים שלי בדרום, וכך זה היה, לאחר מס' שעות נסיעה בטיולית (משאית טיולים) הגענו למקום באמצע המדבר, ונאמר לנו שכאן זה ירוחם. מיד עם רדתנו מן המשאית לארוחת צהריים במרכז המסחרי של ירוחם, שאלתי עוברים ושבים האם הם מכירים את משפחת אהרוני, הילדים שהיו בסביבה מיד קפצו וענו "כן!", לא שאלו יותר. הידיעה על בוא המטיילים מקרית מלאכי, עשתה לה כנפיים ותוך דקות כמעט כל המשפחה יחד עם דוד, באו לפגוש אותנו. הפגישה הייתה מרגשת, כיון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי גם את האחים הקטנים יותר.האם גוהר ז"ל הזמינה אותי לבוא אליהם הביתה, אך המצב לא איפשר להיענות לבקשה ( באמצע טיול שנתי), היה עלינו להמשיך דרומה למכתשים ולאילת.
בתקופת הלימודים בתיכון, הקשר ביני לבין קרית מלאכי התרופף עקב שהותי בפנימייה, וכך גם מהמשפחה המורחבת, רק לעיתים רחוקות היינו נפגשים דוד ואני, בעיקר בקיץ ובאירועים מאד מיוחדים, כמו למשל: החתונה של הדוד שלמה ז"ל. בשנים אלה עברו דוד ומשפחתו לגור בירושלים. הקשר התחזק יותר דווקא עם גיוסי לצה"ל בשנת 1970. הייתי נייד יותר וניצלתי היטב את הנסיעות חינם והטרמפים. המקום הראשון שאליו הגעתי הייתה העיר ירושלים (לשם עברו לגור דוד ומשפחתו). שם כמובן נפגשתי עם דוד מס' פעמים, ואף לנתי בבית הוריו שהיו מכניסי אורחים מיוחדים במינם. באחת הפעמים אף יצאנו לבילוי משותף לחזות במחזמר "שיער" שנחשב "שלאגר" באותם ימים. אח"כ המשכנו לעבר חנות הפלאפל במרכז העיר "מלך הפלאפל" לארוחת צהריים.
בביקורים אחרים דוד תמיד היה פנוי ושמח לפגוש אותי. היינו מסתובבים יחדיו בעיר העתיקה ובכותל המערבי.יש לציין שמעולם לא השתעממנו. תמיד היה מה לספר, על מה לדבר ולחוות דעה ואפילו להתווכח.
דוד ואני קיבלנו חינוך שונה והעובדה שאני הייתי דתי והוא חילוני לא יצרה בינינו חיץ,
ההיפך הוא הנכון היו לנו הרבה שיחות מעניינות בנושאים אלו מתוך הבנה וסובלנות גם אם לא הסכמנו על כל דבר תמיד נשארנו חברים.
דוד מתגייס לצה"ל:
באופן טבעי כאשר דוד הגיע לגיל גיוס, הרבה לשאול ולהתעניין בצבא, לאיזה חיל להתנדב וכו'. באותה תקופה שירתתי כבר כשנה וחצי וסיפרתי לדוד על חיל השריון, הקשיים, החוויות והסיפוק. הוא ציפה מאד לרגע הגיוס עד כמה שאני זוכר דוד רצה להתקבל לצנחנים, לבסוף התנדב לחיל השריון, כנראה שהושפע מהסיפורים שלי על חיל השריון. לאחר שדוד התגייס, אלי יעקובי ואנוכי למדנו במכינה של האוניברסיטה העברית בירושלים. דוד הרבה לבקר אותנו במעונות הסטודנטים בהר הצופים, הוא סיפר חוויות מהטירונות ברפיח, קורס מקצועות הטנקים בג'וליס על המעוזים לאורך התעלה, מידי פעם היינו מזכירים את הסלנג הצבאי שהיה מיוחד לחיל השריון. דוד התעניין גם באפשרויות העומדות בפניו לאחר השחרור .
דוד אהב מאוד לצלם כנראה בהשפעת גיסו עמי, זו הסיבה אולי שלדוד לא היו הרבה תמונות. הוא צילם יותר מאשר הצטלם, אך תמונה אחת מהמעטים שהיו לדוד הוא הקדיש לי. תמונה זו שמרתי במשך עשרות שנים, היא עברה איתי ממקום למקום. בשנים האחרונות התמונה ליוותה אותי בחדר הלימוד ובהזדמנויות שונות, סיפרתי לילדיי אודות התמונה והסיפורים סביב דמותו של דוד. כאשר האחים דיברו על הנצחה וכתיבה לזכרו של דוד, זה היה אך טבעי לשכפל תמונה יחידה זו ולמסור לכל אחד מהאחים.
הביקור האחרון של דוד
שנים רבות לאחר נפילתו של דוד ועד היום, מעת לעת מזכירים את הפרידה האחרונה של דוד ועד כמה הייתה סמלית.
זה היה כמדומני בראש השנה, דוד היה בחופשה, הוא שרת באותה תקופה בסיני ובמעוזים לאורך התעלה. דוד בילה את החג בבית ההורים בירושלים והיה עליו לשוב לסיני למחרת החג, אך הוא טרח והגיע לקרית מלאכי, לומר שלום ושנה טובה לחברים ולדודים. הוא הקפיד לעבור ממשפחה למשפחה להיפרד לשלום, אנחנו איחלנו לו חג שמח ושישמור על עצמו. אף אחד לא העלה בדעתו ולא חשב עד כמה אותה פרידה של דוד מכל אחד ואחד משמעותית, ויותר מכל סימלה לצערנו את הפרידה הנצחית. ימים רבים אחרי שנודעה הבשורה המרה, עוד סיפרו האמהות שלנו על האירוע האחרון הזה שאולי דוד הרגיש משהו בתוכו פנימה, שזה השלום האחרון.
אותה פרידה אחרונה מבטאת גם את אישיותו של דוד. הנימוס וההתייחסות של דוד לכל משפחה ומשפחה, והאכפתיות שגילה לא לקפח אף אחד באיחולי שנה טובה, מסמלים יותר מכל את הקשר החם שהיה לו לחבריו, למשפחתו ולכל הסובבים אותו.
יהי זכרו ברוך.